ועדות הביטוח הלאומי לבחינת זכאות לקצבת נכות הנן מסורבלות, לא יעילות ובחלקן מיותרות. הן פועלות לפי נורמות עבודה מיושנות, משפילות את התובעים לקצבאות ומכילות סתירה פנימית שאינה מקדמת לפתרון מעשי: מעניקות קצבאות נכות למי שהוכיח אובדן כושר עבודה, אך מנסות לעודד את מי שקיבל קצבת נכות לחזור לעבוד.
הועדות מתנהלות בשני שלבים: בשלב הראשון, עובר התובע ועדה רפואית בה נבחן הליקוי הרפואי לו הוא טוען. אחוזי הנכון ניתנים לפי ספר שנכתב בשנות ה-50 (ועודכן בחלקו במהלך השנים) בו אחוזי הנכות מוצמדים לכל ליקוי פיזי ולכל בעיה רפואית ישנו ביטוי החל מ0% אחוזים ועד 100% (תלוי בחומרה ובהשלכות של אותה בעיה רפואית).
בשלב השני, שלב הנכות התפקודית אליו מגיע רק מי שקיבל לפחות 40% נכות רפואית בשלב הראשון, על התובע להוכיח עד כמה אינו מסוגל לעבוד. לפי השלב השני נקבע גובה הקצבה. המבנה הדו שלבי מסורבל ומיותר כי מה שקובע בסופו של דבר הוא הנכות התפקודית ולא הנכות הרפואית. כך למשל, אדם קטוע יד יכול לאבד את כושר עבודתו אם עובד בעבודת כפיים, אבל הוא יכול גם להיות עורך דין מצליח שמשתכר עשרות אלפי שקלים בחודש.
הביטוח הלאומי מקיים 250 אלף וועדות רפואיות בשנה שעולות 150 מיליון שקלים. ביטול הועדות הרפואיות בשלב הראשון יאפשר השקעה של הכסף בסיוע לשלב נכים בשוק התעסוקה. בנוסף, בכדי לפתור את הסתירה הפנימית שמבקשת ממי שהוכיח אובדן כושר עבודה לצאת לעבוד, על הוועדות לבחון עד כמה בעל הנכות מסוגל לעבוד ולא עד כמה אינו מסוגל לעבוד. בתוך כך לעזור לו למצוא מסגרת תעסוקתית מתאימה לצרכיו תוך מתן תמריצים למעסיקים.